להלן הניתוח המאלף של השופט דנציגר מתוך פסק הדין תענך לעבירה של סעיף 3 (א) לחוק איסור הלבנת הון
עפ 2333/07 שלמה תענך נ' מדינת ישראל
חוק איסור הלבנת הון – כללי
"בשנת תש"ס-2000 נפל דבר במשפט ישראל. אל "שדה החוחים" של העבירות הפליליות במשפטנו ניתוסף קוץ חדש – זן חדש של עבירות – הלא הן עבירות הלבנת הון […] מטרתם של מלביני הון היא להפוך כסף שחור לכסף לבן, רכוש שהאדים להלבין כשלג, להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פירחי אביב".
[דבריו של המשנה לנשיא מ' חשין בע"א 9796/93 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 405 (2005) (להלן – עניין שם טוב)].
- לפי דברי ההסבר של הצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט – 1999 [ה"ח תשנ"ט, 420 (להלן – הצעת החוק)] "הלבנת הון היא עשיית פעולה ברכוש, לעתים באמצעות המערכת הפיננסית, במטרה להטמיע רכוש, שמקורו בפעילות עבריינית, בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, תוך טשטוש מקורו הבלתי חוקי של הרכוש". הלבנת הון היא תופעה בעלת פוטנציאל הרס עצום, ובפרט מבחינה כלכלית וחברתית. הלבנת הון היא שמאפשרת לעבריינים לבצע ואף להרחיב את מנעד העבירות שבביצוען הם נוטלים חלק [על הנזקים הכלכליים והחברתיים שגורמת התופעה של הלבנת הון ראו יאיר דגן המדריך למניעת הלבנת הון ומימון טרור 95-97 (2006) (להלן – דגן)]. חוק איסור הלבנת הון רואה בעבירה של הלבנת הון עבירה עצמאית, תוך הכרה כי הפעולה של הלבנת תוצריה של העבירה הפלילית מהווה, כשלעצמה, פגיעה בערכיה של החברה, שכן פעולה זו היא שמאפשרת לעבריין ליהנות מפירותיה של העבירה שביצע. למעשה, העבירה של הלבנת הון עונה, באמצעות ספר החוקים, על השאלה "האם הפשע משתלם?" ומנסה ליתן לה מענה שלילי ואפקטיבי [יעל גרוסמן ורוני בלקין איסור הלבנת הון – להלכה ולמעשה 16-17 (2006) (להלן – גרוסמן ובלקין)].
על מהותו של חוק איסור הלבנת הון ותכליתו הבסיסית עמד המשנה לנשיא מ' חשין בעניין שם טוב בציינו:
"חוק איסור הלבנת הון […] חוק חדש הוא עמנו, וכשמו כן הוא: ייעודו הוא להילחם בתופעה של "הלבנת הון" […] מעשה הלבנת הון מהווה עבירה חמורה, והעושה אותו צפוי לעונשים חמורים. ודוק: עניינו של החוק אין הוא בעבירות המקור עצמן; אלו תטופלנה בדרך הרגילה […] עניינו של החוק הוא אך בפירות אותן עבירות מקור ובכספים וברכוש ששימשו את ביצוען או שאיפשרו אותו. תכלית החוק היא, בעיקרה, לחלט לאוצר המדינה אותם כספים שהחוק רואה בהם כספים אסורים…"
[שם, בעמוד 401; ההדגשה במקור].
חוק איסור הלבנת הון נחקק מתוך הכרה בדרכים הרבות והמגוונות שבהן מתבצעות עבירות של הלבנת הון. הסכנה החברתית הטמונה בעבירות אלה היא רבה וחמורה, כאשר המאבק בתופעה של הלבנת הון מהווה אמצעי למאבק בעבריינות ובפשיעה [ראו: דברי ההסבר להצעת החוק, בעמודים 420-421; בש"פ 10157/03 איסקוב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 1.12.03); עניין שם טוב, פסקה 23 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין, בעמודים 412-413]. ודוק – הגם שהעבירות הניצבות בבסיס המהלך שהוביל לחקיקתו של חוק איסור הלבנת הון הינן עבירות חמורות ביותר הקשורות במישרין להתגברותה של תופעת הפשיעה המאורגנת, כגון עבירות הקשורות לסחר בסמים, זנות, סחר בנשק, הימורים וכדומה, הרי שהרציונאל האמור חל ביחס לכל העבירות הכלולות בתוספת הראשונה לחוק, שכל אחת מהן עשויה להפיק לעבריין שביצע אותן פירות אסורים שלא ניתן להשלים עם הטמעתם במערכת הפיננסית או במערכות "כשרות" אחרות, באופן שיאפשר לעבריין את המשך ביצוען של עבירות או למצער, הנאה מפירות אלו [להרחבה אודות תכליתו של חוק איסור הלבנת הון ראו: דברי ההסבר להצעת החוק, עמ' 420-422; דגן, בעמודים 201-202; גיורא עמיר "על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000" מיסים טו(6) 2001, א-83; רות פלאטו-שנער "הסודיות הבנקאית וחובת האמון על מזבח המלחמה בהלבנת הון – סקירה השוואתית" מאזני משפט ג (2003-2004) 253; עניין שם טוב, פסקה 25 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין, בעמוד 415].
- עבירות הלבנת ההון מעוגנות בסעיף 3 לחוק, הקובע:
"(א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה – רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו – מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין –
- רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
- רכוש ששימש לביצוע עבירה;
- רכוש שאיפשר ביצוע עבירה.
(ב) העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו – העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" – לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח."
הנה כי כן, העבירה הקבועה בסעיף 3(א) – שבה הורשעו המערערים – עוסקת בעשיית פעולה ב"רכוש אסור", לשם הסתרתו או הסוואתו של המקור הבלתי חוקי של רכוש זה, זהותם של בעלי הזכויות בו, מיקומו, תנועותיו או עשיית פעולות בו. להבדיל, העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) עוסק בעשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב, על מנת שלא יהיה דיווח כאמור בסעיפים 7 ו-9 לחוק איסור הלבנת הון.
כל אחת משתי העבירות האמורות יועדה למטרה אחרת, כאשר סעיף 3(א) עוסק ברכוש שנעברה בו עבירת המקור ואילו סעיף 3(ב) עוסק ברכוש שנעברה בו עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון, במטרה למנוע דיווח על פיו ולסכל את יישומו [ראו: עניין שם טוב, פסקה 19 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין, בעמודים 409-410]. ודוק – סעיף 3(א) הוא לב ליבו של חוק איסור הלבנת הון. סעיף זה מעגן את האיסור העיקרי על פי חוק איסור הלבנת הון, על ביצוע פעולות לשם הסוואתו של רכוש אסור, כאשר הוראת סעיף 3(ב) מהווה, למעשה, "חגורת ביטחון" המתוחה סביב האיסור העיקרי הקבוע בסעיף 3(א) כאמור:
"ליבתו של החוק […] היא בהוראת סעיף 3(א). במקום זה מקַבֵּע החוק את האיסור העיקרי שבו, וסביבו של אותו איסור סובבות הולכות שאר הוראות החוק. הוראת סעיף 3(ב) שלחוק מהווה, על-פי תכליתה, חגורת ביטחון הסובבת את ההוראה העיקרית שבסעיף 3(א)."
[ראו: בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' טובה אדר, פ"ד נח(3) 613, 620 (2004) (להלן – עניין אדר)].
כעת, לאחר שעמדנו על תכליתו של חוק איסור הלבנת הון ועל מרכזיותה וחשיבותה של הוראת סעיף 3(א) היא העבירה בה הורשעו המערערים, ניפנה לבחינת טענותיהם ביחס להרשעה זו.
היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון
- כפי שתואר לעיל, הצדדים אינם חלוקים ביניהם בנוגע לעובדות נשוא האישום השלישי וכל כולה של המחלוקת ביניהם נעוץ בשאלה האם התקיים היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעתם בעבירה על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון אם לאו. נראה לנו כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב.
- כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי ביחס לפעולות נשוא האישום השלישי כי "העברות הכספים בוצעו, לכל הפחות, תוך מודעות גבוהה מצד הנאשמים לאפשרות שיש בכך משום הסוואה או הסתרה של זהות בעלי הכספים ומקורם" [סעיף 177 להכרעת הדין, ההדגשה אינה במקור], זאת לאחר שיישם את הוראת סעיף 20(ב) לחוק העונשין, הידועה כ"הלכת הצפיות", על הוראת סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.
- משמעותו של "כלל הצפיות" היא כי:
"היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות […] במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ואף שאינו מעוניין בה אין הוא נמנע מן המעשה"" [רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005) (להלן – עניין ביטון), פסקה 21 לפסק דינו של הנשיא א' ברק, עמודים 571-572].
בדומה, נקבע כי "צפיות" היא מודעות בדרגת הסתברות גבוהה למדי שתגרם התוצאה מהתנהגותו של עושה המעשה, כאשר מודעות מסוג זה תהא שקולה לכוונה, גם אם עושה המעשה לא חפץ בתוצאה [ע"פ 6269/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496, 504 (2001) וראו גם: יצחק קוגלר, כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין 76 (1997)]. הלכה זו מוכרת ומיושמת בשיטת המשפט הישראלית מימים ימימה [ראו למשל: ע"פ 63/58 עג'מי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג(1) 421 (1959); ע"פ 268/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(1) 310 (1960); ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.06.2005) (להלן – עניין אלקורען); עניין ביטון הנ"ל]. המסקנה הפרשנית אשר הביאה לפסיקה זו היא כי המונח "כוונה" הוא בעל שני מובנים אפשריים: האחד, רצון להשגת התוצאה; השני, צפייה של תוצאה בדרגת הסתברות גבוהה [עניין אלקורען הנ"ל, פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א' ברק והאסמכתאות הכלולות בה].
הלכה זו עוגנה במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין בהוראת סעיף 20(ב) לחוק העונשין הקובעת כי "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לודאי, כמוה כמטרה לגרמן" [להרחבה בעניין זה ראו, למשל: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין א' (תשמ"ד) 593 (להלן – פלר)]. אין מחלוקת כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות על עבירות התנהגותיות הדורשות יסוד נפשי מסוג של כוונה.
ואולם, הפסיקה שיצאה מלפניו של בית משפט זה לאחר כניסתם לתוקף של תיקון 39 ותיקון 43 לחוק העונשין, המהווה את ההלכה הנוהגת לעניין זה, קבעה מפורשות כי הלכת הצפיות אינה חלה באופן גורף על כלל עבירות המטרה באשר הן, אלא יש לבחון את תחולתה לגבי העבירה הקונקרטית בכל מקרה לגופו, על פי תכלית החקיקה, טיבה ומטרותיה. עמדה על כך הנשיאה ד' ביניש ברע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729 (2001) בקובעה:
"פסיקתו של בית-משפט זה מאוחדת בדעה כי גם בעבירות שאינן תוצאתיות, ניתן להמיר את דרישת "הכוונה" ב"צפיות", כך שצפיית התממשות היעד המבוקש ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כמוה כשאיפה להשגת היעד. לשיטתם של הגורסים כי מקורו של כלל הצפיות בהוראות סעיף 20(ב) לחוק, יחול כלל הצפיות ככלל סטטוטורי מחייב, על כל עבירה בה נקבע יסוד נפשי של "כוונה", לרבות בעבירות שאינן תוצאתיות. לשיטתם של אלה הסבורים כי הוראת סעיף 20(ב) חלה על עבירות תוצאתיות בלבד (ונראה כי לכך נוטים רוב השופטים שדנו בנושא), מעוגנת תחולת ה"צפיות" בהלכה הנוהגת בפסיקתנו זה שנים רבות. לפי גישה אחרונה זו, הפסיקה מותירה פתח לבחינה פרטנית של תחולת הלכת הצפיות כתחליף לכוונה בכל עבירה על-פי תכליתה החקיקתית ועל- פי טיבה, כפי שהיה נהוג טרם תיקון 39 לחוק העונשין."
[שם, בעמוד 749-750, ההדגשות לא במקור].
ועמד על כך הנשיא א' ברק בעניין אלקורען הנ"ל, בקובעו:
"נמצא, כי בעבירות מטרה עליהן חל סעיף 90א(2), כלל הצפיות אינו מחיל עצמו באופן אוטומטי וגורף. תחולת כלל הצפיות (ההלכתי) מותנית בבדיקה אינדיבידואלית בהתאם לפרשנות הראויה של העבירה. החלת כלל הצפיות בעבירות מטרה נעשית, אפוא, על בסיס סוג העבירה, מטרתה והיקפה הראוי…"
[שם, בפסקה 9 לפסק דינו של הנשיא א' ברק].
- העבירה המוגדרת בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון היא עבירה התנהגותית המחייבת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת – "במטרה". לכאורה, נראה כי תכליתו של חוק איסור הלבנת הון אשר תוארה בהרחבה לעיל, מצדיקה את החלתה של הלכת הצפיות ומשכך מצא לנכון בית המשפט המחוזי להחיל הלכה זו על המקרה שלפנינו ולקבוע כפי שקבע. ואולם, נראה כי בכך נפלה שגגה מלפניו של בית המשפט המחוזי שכן, במקרה שלפנינו ממלאות פעולותיהם של המערערים את היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת" הדרוש לשם קיום יסודותיה של העבירה הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, באופן המייתר את הצורך בדיון בשאלת תחולתה של הלכת הצפיות על עבירה זו.
- כאשר מחשבה פלילית מסוג "מטרה" נדרשת בעבירה התנהגותית, כגון זו הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, אין המדובר ביסוד הנפשי של "כוונה" כהגדרתה בחלק הכללי של חוק העונשין, אלא מדובר ברצון או בשאיפה להשיג יעד מסוים, מעבר לנדרש ביסוד העובדתי של העבירה [ראו למשל: דבריו של השופט א' גולדברג בע"פ 506/89 נעים נ' רוזן פ"ד מה(1) 133 (1990); דבריו של הנשיא א' ברק בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221 (1996), פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א' ברק; פלר, בעמוד 533, רע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 97, 108-109 (1997) (להלן – עניין פולק)]. מטרה כאמור ניתן להוכיח באמצעות ראיות, בין אם ישירות ובין אם נסיבתיות, מהן ניתן להסיק את דבר קיומה ראו למשל עניין פולק, בעמוד 109]. כפי שפורט לעיל, במקרים דוגמת המקרה שבפנינו, חלק ניכר ממלאכת הוכחתו של היסוד הנפשי נסמך על ראיות נסיבותיות אשר אינן נופלות ממשקלן של ראיות ישירות, אלא שדרך בחינתן ושקלולן הינה שונה כאמור. השימוש בהן ובחינת משקלן מבוצעים על פי מכלול התשתית הראייתית כולה, תוך שימוש בהיגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים. התשתית הראייתית במקרה שלפנינו מביאה למסקנה כי מתקיים יסוד "הכוונה המיוחדת" או "המטרה" אצל כל אחד מבין שני המערערים.
השאר תגובה