האם ניתן לגבות חובות מס של הבעל מהאישה

המאמר יעסוק באפשרות של רשות המסים להשית על האישה את חובות המס של בעלה או למעשה האם ניתן להשית על בן הזוג השני את חובות בין הזוג הרשום.

בתאריך 30 לינואר 2018 ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו ע"מ 51582-11-14  פקיד שומה יחידה ארצית לשומה נורית  ברגיג ואח'

ראה פסק הדין

החלטה מאלפת של כבוד השופט הארי קירש מבית המשפט המחוזי תל אביב הקובעת כי לא ניתן לגבות את חובות בין הזוג הרשום או במקרה הזה חובות המס של הבעל מנכסי האשה.

בפסק הדין הנדון הבעל והאשה היו נשואים בעבר הם רכשו דירה אחת במשותף ולאחר מכן הם מכרו אותה ורכשו דירה הרבה יותר יוקרתית. בין לבין נפתחה חקירה פלילית נגד הבעל בגין הכנסות בלתי מדווחות מהפעלת בתי הימורים וארגון משחקים בלתי חוקיים. וכרגיל בשל האכיפה המשולבת של רשויות האכיפה לאחר תיק פלילי כלכלי נפתחות שומות מס בגין הרווחים מהפעילות הכלכלית הבלתי חוקית.  בכדי להבטיח את תשלום שומות המס, מס הכנסה הטיל עיקול על דירת המגורים המשותפת של בני הזוג. בני הזוג התגרשו והאישה מבקשת כי העיקול יוסר ממחצית דירת המגורים ששייכת לה.

"וזאת בטענה כי אין היא חייבת
בחובות המס של בן זוגה לשעבר – חובות שנוצרו בגין פעילות כלכלית שלא נוהלו על יידה.
יצויין כי המשיב 2 תומך בעמדת המבקשת.
.2 המשיב סבור כי עקרון השיתוף בחובות בין בני זוג, והנאתה של המבקשת מן ההכנסות
הנדונות, מטילים עליה אחריות משותפת לחובות המס, ולפיכך ניתן לעקל גם נכסים
בבעלותה במסגרת סעיף 194 לפקודה ."

נציין כי ניהול הפעילות הבלתי מדווחת מיוחס לטוני (לבעל שהוא בן הזוג הרשום), ולא למבקשת- לאשה. כמו כן, ההכנסה שנקבעת
בשומות לשנים 2010 ,2011 ,2012 ו 2013 מתוארת כהכנסתו של טוני.

על פי השומות לשנים 2010 – 2013 ,ההכנסות מבתי ההימורים הסתכמו בלא פחות מ -1.28 מיליון ש"ח.

וכאן נתאר ביתר הרחבה את טענות הצדדים. רק נציין לצורך המשך הדיון כי הנישום או המבקשת  זוהי  האשה שתובעת את ביטול העיקול והמשיב זהו פקיד שומה.

. "בבקשתה לביטול העיקול על חלקה בבית, גורסת המבקשת כי :

"סעיף 194 לפקודה מתיר למשיב 1 להטיל עיקול על רכושו של
הנישום, ובוודאי לא על רכושם של אחרים, ולכן נדרש המשיב 1
להוכיח כי על אף החזקה שאותה מקים הרישום, שייכים נכסים
אלו למשיב [ 2 טוני ."]
(סעיף 4 לבקשה).

מנגד, טוען המשיב כי " … מכוח היותם של טוני ונורית ברגיג נשואים
בשנים הרלוונטיות לשומה, נורית ברגיג חייבת בחובותיו של טוני ברגיג
לרשות המיסים" (סעיף 18 לתגובת פקיד השומה לבקשת ביטול העיקול).

ובהמשך:

"אין ספק, שנורית ברגיג אינה יכולה ליהנות רק מפירות פעילותו
של טוני ברגיג, אלא היא גם שותפה בחובותיו. דברים אלו מקבלים
משנה תוקף מקום בו החובות לפקיד השומה נוצרו בגין הכנסה
שנורית ברגיג לא פעלה כדי למנוע ונהנתה מפירותיה. משכך, פקיד
השומה יכול לגבות את חוב המס גם מנורית ברגיג, ואין מניעה
לקיומו של עיקול גם על חלקה של נורית ברגיג בנכסים . "
(סעיף 22 לתגובת המשיב)."

וכך פוסק השופט ויש ללמוד ממקרה זה כיצד על בני הזוג לפעול במקרים אלו.

." לאחר עיון בחומר הראיות ושמיעת עדותה של המבקשת , הגעתי למסקנות הבאות
באשר לעובדות המקרה:
(א) אין הוכחה לכך כי המבקשת עצמה נטלה חלק פעיל כלשהו בהפקת ההכנסות שהנם
מושא השומות. אין בנימוקי השומות כל טיעון לפיו המבקשת סייעה לטוני לנהל את
עסקי ההימורים. דהיינו , ככל שההכנסות אכן הופקו מעסקי ההימורים הנטענים, הם
הופקו על ידי טוני (או צדדים שלישיים) ולא על ידי המבקשת (עניין זה למעשה איננו
שנוי במחלוקת; ראו פרוטוקול הדיון, עמוד 5 ,שורות 27 עד ).29"

צאי ולמדי שאין לה לאשה להתערב במהלך העסקים של בעל אין לקחת החלטות עסקיות לא להחזיק מניות או להירשם כדירקטורית וכן כאשר יש הסדרי נושים אל לה לאשה להיות מעורבת בהסדר הנושים וזאת במידה ואינך מעוניינת שירדו לך לנכסים שצברת במשך הנישואים. (ראו פסק דין ע"א 5598/94 נטלה נניקשווילי נ' דניאל דוד נניקשווילי) הסירי דאגה מלבך לעניין השיתוף בנכסים חוק הסכמי ממון כן מעניק לך חלק מהנכסים על כך ארחיב בהמשך.

וכך ממשיך השופט וקובע

(ב) יש להסיק ממכלול הנסיבות, ואף מדבריה של המבקשת, שהיא ידעה, או הייתה
אמורה לדעת, כי בתקופה הנדונה עמדו למשפחה מקורות הכנסה נוספים, מעבר
לקיוסק של טוני בראשון לציון ועבודתה במשטרת ישראל. לנוכח רמת החיים של בני
הזוג (פאר הבית, מכוניות היוקרה, נסיעות תכופות לחוץ לארץ), דומה כי רק עצימת
עיניים יכלה לגרום למבקשת להאמין כי המשפחה מתפרנסת מן הקיוסק וממשכורתה
וכי אין לטוני פעילות כלכלית נוספת ו( ראו עמוד 6 ,שורה ; 25 עם זאת, בחקירתה של
המבקשת מיום 18/03/2014 ,בשורה 7 ,היא מכחישה כי היא ידעה שטוני החזיק מקומות
הימורים) .
(ג) יש להסיק ממכלול הנסיבות כי במהלך התקופה הנדונה המבקשת נהנתה, יחד עם יתר
בני המשפחה, מהכנסותיו השונות של טוני, וזאת חרף העליות והמורדות ביחסים בינה
לבינו. לא נטען ולא הוכח כי בני הזוג ניהלו משטר רכוש מופרד (אם כי לכל אחד מבני
הזוג היה חשבון בנק משלו : עמוד 9 ,שורה .)4 בפרט, באשר להוצאות הקשורות לבית
ברחוב ארבל, הוכח כי טוני נהג לשלם את חלק הארי מן ההוצאות, אף בפרקי הזמן
בהם הוא עצמו התגורר במקומות אחרים.

מה עוד ניתן ללמוד שראוי כי בני הזוג ינהלו הפרדה רכושית מוכחת במידה והם חוששים ששומות המס הולכות לצאת או שכבר הם יצאו. זה רק מועיל כל אחד מכניס את הכנסותיו לבנק שלו ולא מערבבים בין ההכנסות וכן תשלום הוצאות אז הוצאות בגין נכסים ספציפיים ששייכים לאחד מבני הזוג שהוא ישלם אותם וכן את דמי השכירות מאותם נכסים ספציפיים שיכניס לבנק שלו.

ראוי להדגיש כי

"לשם רכישת הבית ניטלו הלוואות משכנתא חדשות מבנק הפועלים בסך כולל של 3.6 מיליון ש"ח (קרן)
על פי חומר הראיות, טוני הוא זה שנשא באופן שוטף בנטל תשלום החזרי המשכנתא.

ויודגש, המשיב איננו טוען כי בעלותו של טוני משתרעת על כל הזכויות בבית – חרף
רישום הבית על שם שני בני הזוג – למשל, מכוח היותו מממן החזרי הלוואות
המשכנתא. דהיינו, נקודת המוצא של הדיון היא כי בעלותה של המבקשת במחצית
הזכויות היא שרירה וקיימת. אין בסיס אפוא להתעלם מקניינה של המבקשת במחצית
הזכויות בבית ולמעשה המשיב איננו חולק על זכאותה למחצית הבעלות.
במאמר מוסגר יוער כי בידי המשיב קיים כלי מיוחד להתמודד עם נסיונות לסיכול
גביית חובות מס על ידי העברת נכסים בין צדדין קרובין (לרבות בין בעל ואישה) –
הריהו סעיף 119א(ב) לפקודה. הוראות הסעיף האמור אינם חלות במקרה דנן."

(ראו הרחבה על כך במאמרי …לחץ כאן

..)

סעיף 194 לפקודה שמכוחו עיקלו את הבית דן במצב שיש חשש לפקיד השומה כי הוא לא יוכל לגבות את המס משום שהאדם עומד לעזוב את הארץ ואז  לפקיד השומה יש את היכולת להוציא שומה בעצמו לפי מיטב השפיטה ומייד לרוץ לבית המשפט לבקש עיקול על הנכסים וכן צו עיכוב יציאה מן הארץ במעמד צד אחד.

אך ברור לכל בר דעת שפקיד השומה יכול להטיל עיקול על רכושו של אותו  אדם החייב במס ולא על רכושו של אדם אחר שהוא לא האדם  חייב המס שהשומה לא יצאה על שמו, אם לא בוצעה הברחה של נכסים. ולכן הואיל ולאישה יש זכויות במחצית הבית והם בבעלותה אזי לא ניתן לעקל את ביתה.

השופט במקרה הנדון לא הסתפק בניתוח פשוט זה, אלא ניכנס לעובי הקורה להגדרות של בן זוג רשום והאם מכוחם ניתן כן לחייב את בן הזוג השני בחובות בן הזוג הרשום. ועוד ניכנס השופט לחזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג וכן לחוק הסכמי ממון בן בני זוג וניתוח סעיפי הפקודה הדנים בחישוב מאוחד ועל שם מי נירשם התיק במס הכנסה והגיע למסקנה שבן הזוג הרשום חייב את חובות המס שלו ולעניין גביה של חובות מס. בן הזוג השני הוא רק אמצעי להתנהלות מול פקיד השומה אך הוא לא חייב את הכסף בגין חובות המס של בן זוגו.

וזהו ניתוחו המאלף של כבוד השופט את הסוגיה שמפאת חשיבותה אצטט חלקים נרחבים ממנה.

 "דומה כי אין מקום למחלוקת כי "רכושו" של אדם משמע הנכסים והזכויות
שבבעלותו, ואין המונח מקיף, ככלל, נכסים או זכויות של הזולת ."

"אולם לדעתי אין להסתפק בניתוח הפשוט הנשען על התיבה "עיקול רכושו". הרי סעיף
194 נמצא בפרק שני לחלק י' לפקודה ונושא הפרק הוא "גבייה". …

במילים אחרות, אם בנסיבות המתאימות נכסיו של בן זוג אחד עשויים לשמש מקור
גבייה לחובות המס של בן הזוג השני, אין סיבה טובה שלא לאפשר הטלת עיקול מכוח
סעיף 194 גם על נכסי בן הזוג הראשון, למרות שהם אינם "רכושו" של בן הזוג ה שני
במובן הרגיל הנ"ל.

מסיבה זו יש מקום להמשיך את הניתוח ולשאול את השאלה המרכזית שעומדת
במוקד הדיון כאן: "הא ניתן יהיה לגבות חוב מס בגין השומות (ככל שיתגבש חוב
כאמור) גם מתוך נכסי המבקשת?

. 21 נקדים ונציין כי חוב המס שעלול לנבוע מן השומות הוא לכאורה של טוני. מעבר
לעובדה כי ההכנסות מושא השומות הופקו על ידיו  ולא על ידי המבקשת – טוני הוא
גם "בן הזוג הרשום" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לפקודה ולעניין סעיפים 64ב, , 65
65א, 66-ו 66א לפקודה. בהתאם להוראות סעיף 65 לפקודה, "הכנסת בני-זוג יראוה
לעניין פקודה זו כהכנסת בן  הזוג הרשום והיא תחוייב על שמו." נשוב ונדון בנושא
זה בהמשך ונבחן את משמעות סעיף 66א(ב) הדן בתחולת הוראות הפקודה לעניין
גבייה על בן הזוג שאינו בן הזוג הרשום. אולם לפני שנידרש להסדר הפרטני והמיוחד
הקבוע בפקודת מס הכנסה בעניין חיובם במס של בני זוג נשואים, נקדיש דיון קצר
לדין הכללי בנושא שיתוף (או אי שיתוף) בחובות של בעל ואישה.

 שיתוף בחובות בהתאם לדין הכללי

.22 כאמור, בני הזוג ברגיג נישאו בשנת 1999 .כתוצאה מכך, וכמפורט בהמשך, על יחסי
הממון ביניהם חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג 1973" ) ח

. 23 נקודת המוצא בדיון זה היא מעמדו האוטונומי של כל אדם ואדם.

כל יחיד, בכפוף להוראות מפורשות בדין הקובעות אחרת, כשיר בפני עצמו ובאופן
נפרד מאחרים לרכוש ולהחזיק נכסים וזכויות, מצד אחד, ולהתחייב בחיובים ולחוב
חובות מצד שני (וראו סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב
1962 .(הדבר משתקף בין היתר בחוק–יסוד : כבוד האדם וחירותו , ולגבי נשים בפרט
נאמר הדבר בהוראות חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א1951 .שם, סעיף 2 קובע כי
"לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקניינים כאילו הייתה פנויה…".
כלומר, לכל אחד ואחת "זהות נבדלת" .

. 24 על פי תפיסה כללית זו, הפקת הכנסה החייבת במס על ידי פלוני איננה ממעייניו של
אלמוני ולכאורה נקיטת פעולות לגביית המס המגיע אמורה להיות מופנית כלפי פלוני
בלבד.

.25 יחד עם זאת, מקדמת דנא הדין הכיר באופי המיוחד של מערכת היחסים המתקיימת
בין בני זוג נשואים. קשרי השיתוף והמאמץ המשותף המאפיינים את היחסים בין בני
זוג הביאו לפיתוחה של "הלכת השיתוף" בעניין הזכאות לנכסי התא המשפחתי:

"חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין אישיים הנוצר לפי תפיסותינו
ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי
מערכת מאוחדת… ברבות השנים, נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים  יהא
מקורם אשר יהא  הופכים לבשר אחד.'"
(ע"א 93/806 הדרי נ' הדרי, ניתן ביום 1994.8.4 , סעיף 6 לפסק דינו של כבוד
הנשיא שמגר .)

ויודגש: הלכת השיתוף מכתיבה חלוקה בבעלות בנכסי המשפחה מכוח עצם המאמץ
הזוגי המשותף והנמשך וניהול אורח חיים תקין, ואיננה דורשת, על מנת להגיע
לתוצאה האמורה, ראיות מפורשת לקיום כוונה הדדית לחלוק נכסים מסויימים.

.26 כפי שהמשיב דנן שב ומדגיש , לצד השיתוף בבעלות בנכסי המשפחה, ככלל קובעת
הלכת השיתוף אף אחריות משותפת לנשיאה בחובות המשפחה:

"אין לאפשר, שהמבקשת תהנה מפירות ההכנסה, אף לא תישא
בחובות הנובעים ממנה, שנוצרו כתוצאה מהפקת הכנסה שהיא
שיצרה את אותם פירות. אשר על כן, על המבקשת לשאת גם
בחובות. בהתאם לדין, חל שיתוף בחובות בין בני זוג. "

אין לכחד כי גישה זו נראית על פניה הגיונית וצודקת.

27. ואכן הלכת השיתוף יושמה גם בקשר לחובות בני הזוג :

"חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן
הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול

החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו
משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף  ההנאה מרווחי
השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים"
ע"א ( 3002/93 ב ן- צבי  נ מ' סיטין ואח', ניתן ביום 12.11.1995 ,סעיף 10 לפסק

דינו של כבוד הנשיא שמגר .)

.28 פסק הדין הידוע ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ ואח' (ניתן ביום 13.12.2006)
עסק בהיקף השיתוף בחובות ובפרט בגבולות האחריות של בן זוג אחד כלפי צדדים
שלישיים בגין חוב של בן הזוג האחר.

כבוד הנשיא ברק הטעים: "לצד הלכת השיתוף בזכויות מתקיימת גם הלכת השיתוף
בחובות". (סעיף 14 לפסק הדין)

בהמשך, לאחר דיון בסוגיית מועד התגבשות השיתוף לגבי סוגי נכסים שונים ("נכסים
משפחתיים מובהקים" מצד אחד ו"שאר הנכסים", מצד שני- סעיף 28 לפסק הדין)
נאמר:

"הקביעה אודות השיתוף המיידי בזכויות בדירת המגורים במהלך,
הנישואין מנביעה גם שיתוף מיידי בחובות הקשורים ישירות
בדירת המגורים. השיתוף בדירה מצמיח אחריות משותפת בין
הצדדים לחובות שנוצרו בקשר לנכס המשותף. כל בן זוג אינו רק
נהנה מהשיתוף בדירת המגורים. הוא גם נושא בעול חובות שנעשו
בקשר לרכישת הדירה או שכירותה, לתחזוקתה, איבזורה
ולהוצאות השוטפות הנוגעות לה. כך למשל, נושא כל אחד מבני
הזוג באחריות להתחייבויות והלוואות בקשר לעצם רכישתה של
דירת המגורים או שכירתה, גם אם ההתחייבות נעשתה על-ידי בן
הזוג האחר. כמוהו הוא אחראי להתחייבויות שניטלו. אכן, הדבר
מתבקש משיקולי צדק. כך עולה גם מכוונתם המשוערת של בני זוג
המקיימים שיתוף בדירת המגורים. ההנאה מן השיתוף בדירת

המגורים מחייבת חלוקה שווה וצודקת של ההתחייבויות והחובות
שנוצרים ונצברים ישירות בקשר לדירה" . (סעיף )32

.29 במקרה הקונקרטי שנדון בעניין שלם נפסק כי " החוב כלפי המשיבים [ הנושים ] הוא
חוב בו התחייב המשיב 3 [הבעל] במסגרת עסקיו. לחוב אין כל זיקה לנכסים
משפחתיים מובהקים של המערערת והמשיב 3 .מקורו של החוב במערכת היחסים
העסקית בין המשיב 3 למשיבים. המערכת העסקית תזכה את המערערת בזכויות
ותחייב אותה בחיובים רק בהתגבש השיתוף הכללי בין בני הזוג, וזאת ב'מועד קריטי '
בחיי הנישואין ." (סעיף 38 לפסק הדין)

דהיינו נקבע בעניין שלם כי כל עוד נמשכים הנישואין, האישה איננה חייבת כלפי
צדדים שלישיים בגין חובותיו העסקיים של הבעל שאינם קשורים לנכסים משפחתיים
מובהקים.

עד כאן באשר להלכת השיתוף בנכסים ובחובות.

ואני מוסיף ואומר גם אם במקרה הנדון היה חל על בני הזוג ברגיג הלכת השיתוף דהיינו הם היו נישאים לפני שנת 1974 עדיין לא היה ניתן לשתף את האשה במקרה הנדון בחובות הבעל. הואיל שחובות מס הנובעים מעברות מס שביצע הבעל פשיטא שאינם משותפים לשני בני הזוג. וכי יעלה על הדעת, כי על דעת כך האישה או האיש נישאים. לחוב בחובות שנבעו כתוצאה מעבירות פליליות שמבצע אחד מבני הזוג. וכך גם נאמר בפסיקה שעסקה בהלכתה שיתוף שחובות שנוצרו כתוצאה מחובות חריגים כגון הימורים ו/או עבירות פליליות אינם נכנסים להלכת השיתוף. מדוע שבן זוג אחד יהיה חייב בתשלום חובות הימורים של בן זוג אחר וכי יש לו שליטה על כך. 

ראו גם בפסק דין טווינקו יש חיוב בחוב המשותף בדירת מגורים רק כלפי הלוואה המשכנתא שנילקחה בגין אותו בית אבל אין שיתוף אפילו בגין חובות עיסקיים לגיטימיים שיצר הבעל כל שכן שאין שיתוף בגין חובות שנוצרו כתוצאה מעבירות מס. 

.30 כאמור , בני הזוג ברגיג נישאו בשנת 1999 וכתוצאה מכך על יחסי הממון ביניהם חלות
הוראות חוק יחסי ממון .

שיטתו של חוק יחסי הממון בעניין השיתוף בנכסים ובחובות שונה מהלכת השיתוף.
בבסיס השיטה עומדת הפרדה קניינית בין בני הזוג. והנה סעיף 4 לחוק, שהוא חלק

מ"הסדר איזון המשאבים" המוסדר בפרק שני לחוק, קובע:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים
של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו
אחריות לחובות השני."

.31 בהתאם לסעיף 5 לחוק, בפקיעת הנישואין "זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויי"
של כלל נכסי בני הזוג". משמע, "איזון המשאבים" בתום הנישואים מושג בדרך של
איזון ערכים כלכליים, ולא בדרך של קביעת פיקציה משפטית לפיה לכל אחד מבני

הזוג מחצית הבעלות בכל נכס ונכס ומחצית האחריות לכל חוב וחוב. לשיטת הפרדה
זו נפקות בין היתר כלפי צדדים שלישיים, לרבות נושים. .

.32 ככלל, נושהו של אחד מבני הזוג איננו מוחזק, מניה וביה, כנושה של שניהם – לא
במהלך חיי הנישואים ואף לא בפקיעתם. אמנם חובותיהם של בני הזוג מובאים
בחשבון במסגרת "מימוש הזכות לאיזון" כמוסדר בסעיף 6 לחוק אך זאת לצורך
עריכת ההתחשבנות הכספית הכוללת והפנימית בין הבעל והאישה:

"6.(א) לצורך, איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל
אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי
הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות
המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן
שוויים.
(ב) היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויין של
נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם
בעין ואם בכסף או בשווה כסף.
"…

.33 אופן זה של התחשבנות איננו אמור להשפיע על זכויותיהם של צדדים שלישיים, לרבות
נושים : ראו למשל ע"א 2200-06-13 אסולין נ' פרנקל (ניתן ביום 2013.11.24 (וכן פש"ר
1395/08 קיבוץ גבעת ברנר נ' הר מלח ואח'(החלטה שניתנה ביום 2016.5.7):

"מכל מקום, הסדר איזון המשאבים הוא הסדר סטטוטורי בין בני
הזוג לבין עצמם, ואין הוא מקנה זכויות לצדיים שלישיים, כגון,
לנושים של בן הזוג האחד. מדובר בהסדר אובליגטורי ולא בהסדר
קנייני. לכן, מכוחו של ההסדר, בני הזוג אינם הופכים להיות
שותפים זה בנכסיו של האחר, או זה בחובותיו של האחר, אלא
נערכת התחשבנות כוללת של כלל הנכסים אל מול כלל החובות, תוך,
שמירת בעלותו הקניינית של כל אחד מבני הזוג בנכסיו, כשם 
שנשמרת חבותו הבלעדית כלפי נושיו". (מתוך סעיף 11 להחלטתו
של כבוד השופט ברנר)

השיטה מבוארת בספרו של רוזן צבי , יחסי ממון בין בני זוג, בעמוד 307:

"זכותו של בן-זוג על פי הסדר איזון משאבים הינה זכות
אובליגטורית דחויה למועד פקיעת הנישואין… מהוראות אלה נובע
כי הנישואין בין בני-הזוג וקיומם הנמשך אין בהם כדי לשנות את
דיני החוזין והקנין החלים עליהם במהלך, הנישואין…רוצה לאמר:
מערכת הדינים להם כפופים בני-הזוג במהלך, הנישואין היא זו
שהיתה חלה עליהם גם אילו היו זרים זה לזו ופנויים זה מזו. אין
בהיותם בני-זוג כדי להחיל עליהם במהלך, הנישואין מערכת דינים
מיוחדת ונפרדת בדומה לזו החלה על בני-זוג במשטר של שיתוף
נכסים כללי פרי יצירת הפסיקה עובר לחוק…"

ראו גם ליפשיץ, השיתוף הזוגי, בעמוד .233

.34 מבחינתו של בן זוג אשר התחייב (לבדו) בחוב מסוים במהלך קיום הנישואין, משמעות
הפחתת סכומי החובות אגב יישום הוראות סעיף 6(א) לחוק יחס ממון היא שיתופו
הכלכלי של בן הזוג השני בנשיאה בנטל החוב בעת פקיעת הנישואים. לדוגמה , אם בעת
פקיעת הנישואין לכל אחד מבני הזוג יש קניין בנכס ששוויו 100 ש"ח ולבעל יש חוב
כלפי צד שלישי בגובה 20  ש"ח ואילו לאישה אין חובות, אזי פעולת האיזון לפי סעיף
6 תחייב את האישה להעביר 10 ש"ח לידי הבעל (כי שווי נכסי הבעל לאחר ניכוי חובות
הוא 80 ש"ח ושווי נכסי האישה הוא 100 ש"ח). אולם פעולת איזון זו כשלעצמה איננה
גורמת לאישה להיות חייבת בסך 10 ש"ח כלפי נושהו של הבעל.

.35 י", בשלב זה של יישום שיטת החוק , עולה נושא "כוונת השיתוף הספציפית";
ראו עניין אסולין הנ"ל, סעיפים 26-ו 24 לפסק הדין, וכן עניין גבעת ברנר, בסעיף 13
להחלטה :

"ברם, כשם שנדרשת כוונת שיתוף ספציפית על מנת ליצור שיתוף
בנכסים אצל בני זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי
ממון, כך, גם נדרשת כוונה ליצור שיתוף ספציפי בחובות, על מנת
להטיל על בן זוג שנישא לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון,
את השיתוף בחובותיו של בן זוגו" .

דהיינו, אגב ייחוס כל נכס וכל חוב לאחד מבני הזוג , עשויה להימצא ראייה לכך כי
הנכס או החוב הנבחם שייך מלכתחילה, כעניין שבעובדה, לשני בני הזוג גם יחד
(בחלקים שווים או בכל חלוקה אחרת אשר תוכח). השיתוף הספציפי בנכס או חוב
מסויים חייב גם להתיישב עם הדין הכללי החל (דיני הקניי, דיני החוזי וכו'). למשל,
אם האישה חתמה לבדה על מסמכים לקבלת הלוואה אך קיימות ראיות לכך כי
למעשה ההלוואה ניטלה על ידי שני בני הזוג במשותף , אזי לקביעה זו עשויה להיות
השלכה הן לפי הדין הכללי (כלפי המלווה) והן לעניין סעיפים 4 5 ו-6 לחוק יחסי ממון
אשר במסגרתם החוב בגין ההלוואה ייוחס לשני בני הזוג.

ממצא מסוג זה שונה מהתוצאות הנובעות מיישום הלכת השיתוף לגבי זוגות אשר
נישאו לפני שנת 1974 .שם השיתוף בנכסים ובחובות נגזר מניהול אורח חיים תקין
ומאמץ משותף ונמשך ולא מראיות קונקרטיות המעידות על "כוונת שיתוף ספציפית"
בקשר לנכס או חוב מסויים (אדרבה, הלכת השיתוף תביא לחלוקת הבעלות או
האחריות אף בהעדר כל ראייה לכוונת שיתוף ספציפית ).

.36 והנה בע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ ואח', ניתן ביום
11.8.2011 ,כבוד השופט רובינשטיין (כתוארו אז) ניסח את הדברים כך:

" הטענה לשיתוף בחובות עשויה היתה להיות רלבנטית אילו חלה
הלכת השיתוף …ואולם, בהעדר אינדיקציה ספציפית לכוונת
שיתוף בחובות לפי הדין הכללי, ובפרט שעה שאין מדובר בחובות
הקשורים לדירה, אין שיתוף כאמור בחובות נובע מעצם הכוונה
הנקודתית לשיתוף בדירה." (סעיף ג' לחוות הדעת)

באופן דומה כותב כבוד השופט דנציגר בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, ניתן ביום
: 26.12.2012

"…דרוש 'דבר מה נוסף ' מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים
על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס שרשום על שם אחד
מבני הזוג בלבד. בכך, נבדל בסוגיה זו ההסדר הקבוע בחוק יחסי
ממון מחזקת השיתוף, ויש להקפיד לא לטשטש את הגבול עד כדי
ביטולו כליל." (סעי% 18 לפסק הדין)

.
.39 אולם אין בכל האמור לעיל כדי לגרוע ממוסכמה אחת: על פי משטר איזון המשאבים
אשר אומץ בחוק יחסי ממון, חוב אשר לפי הדין הכללי ועל פי הראיות הנתונות שייך
לאחד מבני הזוג אין  בעצם קיום הנישואין כדי להטיל על בן הזוג השני אחריות כלשהי
לגבי אותו חוב. מצב זה אף איננו משתנה בפקיעת הנישואין אם כי בשלב זה החוב
יובא בחשבון לצורך עריכת ההתחשבנות בין בני הזוג לבין עצמם (איזון המשאבים).

.

אם כן, נשאלת השאלה האם יש בדיני המס דבר שעשוי להוביל לתוצאה שונה, בסטייה
מן הדין הכללי?…..

ח. האחריות לחובות מס לפי הפקודה

.למסקנת השופט

.45 נמצא כי בן הזוג השני אכן עלול לשאת באחריות לתשלום המס אבל זאת "לגבי חלקו
בהכנסה" בלבד. לדעתי ביטוי זה איננו מותיר מקום לספק כי האחריות לגבייה
המוטלת על בן הזוג השני מתקיימת לגבי המס המוטל על ההכנסה שהוא עצמו הפיק
– זאת ותו לו. זאת המשמעות המתבקשת של צירוף המילים "חלקו בהכנסה".

.46 אמור מעתה, בן הזוג הרשום אחראי לתשלום המס על כלל הכנסות הזוג (לרבות אלו
אשר הופקו על ידי בן הזוג השני), ואילו בן הזוג ה שני עשוי להיות אחראי (יחד עם בן
הזוג הרשום) לתשלום המס המגיע על הכנסתו הוא, אולם לא מעבר לכך.

בן הזוג הרשום מאפשר למס הכנסה לפנות אליו לעניין הגבייה שלהמס של בן הזוג השני.

מאידך בן הזוג השני לא אחראי על חובות המס של בן הזוג השני.

וכאן השופט מכניב הערת אגב חשובה מאוד לעניין שיתוף בחובות בן הזוג לעניין חובות מע"מ

סוכריה שאין מתוקה ממנה.

יש להוסיף כי בחוקי המס העיקריים האחרים, חוק מס ערך מוסף, התשל"ו 1975
וחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג  1963 אין עקרון גורף של מיסוי התא
המשפחתי כיחידה, ובכלל החבות במס של בן זוג אחד איננו בר גבייה מנכסי בן הזוג
השני (בכפוף להוראות מיוחדות הדומות לסעיף 119א לפקודה). משום כך אין זה
"מובן מאליו" כי חוב מס הכנסה שנוצר בגין פעילות כלכלית של בן זוג אחד ייגבה
מנכסי בן הזוג השני.

…עוד  מוסף השופט הערה חשובה שראיתי ל נכון לצטט אותה

."66 לטעמי, עצם ההנאה מפירותיה של פעילות כלכלית איננה גוררת בעקבותיה חבות במס
בגין אותה פעילות בידי מי שלא ביצע אותה.

זה מופנה לעניין הטענה שכשם שהאשה נהנתה מהנכסים עליה גם להשתתף בחובות טענה שהיא

על פניו הגיונית אך לא כך נוהגים לעניין שיתוף בחובות בן בני זוג.

במה הדברים אמורים ? לשם ההמחשה נניח כי אב מפיק הכנסה החייבת במס
ובהכנסה זו רוכש האב דירה ונותן אותה במתנה לבנו.

הבן נהנה אפוא מקיומה של ההכנסה. נמשיך ונניח כי חוב המס בגין ההכנסה לא
שולם. נדמה כי אין כל מקום לגרוס כי ניתן לגבות את המס של האב מן הבן (למשל,
על ידי עיקול הדירה), והכל בהעדר תחולה של סעיף 119א לפקודה. אמנם למתן
המתנה ייתכנו השלכות מס אחרות, למשל בהתאם לחוק מיסוי מקרקעין (שבח
ורכישה), התשכ" ג 1963 ,אם הנאתו של הבן מהבעלות בדירה איננה הופכת אותו
לחייב בחובות מס ההכנסה של האב.

כך גם, לפי דוגמה אחרת, מוסד ציבורי כגון בית חולים שנהנה מתרומה נדיבה שניתנה
לו על ידי אדם מתוך הכנסותיו שהמס בגינם טרם שולם. אין כמובן "עקיבה" לקופתו
של המוסד הציבורי (או לקופתו של הבן בדוגמה הקודמת) בשל ההנאה הכלכלית
שמקורה בהכנסה."

סליחה על אורך המאמר אבל כל מילה בסלע בפסק דין זה ולכן אורכו מפאת חשיבותו בעניי לפחות.

אין לראות במאמר זה כייעוץ משפטי אלא זוהי דעתו המשפטית של מחברו.

הכותב הוא עורך הדין ורואה החשבון שלמה תורג'מן

העוסק בהתמחות בחוק מע"מ מס הכנס מיסוי מקרקעין עברות מס והלבנת הון

וייצוג בבתי משפט מול רשות המיסים.

רחוב אלי הורביץ 19 רחובות 077-2103616